התורה מספרת לנו בפרשת אחרי על עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים. המשנה מספרת שלאחרי צאתו בשלום “היה עושה יום טוב”. הרמב”ם מוסיף שתי מילים – “ויוצא לביתו”. כל מילה ברמב”ם היא מדויקת בתכלית, ונוגעת להלכה. מה נוגע להלכה לומר את המובן מאליו, שבגמר העבודה הוא יוצא לביתו?
ועוד: המשנה אומרת “יום טוב היה עושה בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקודש” – והרמב”ם משנה וכותב “… על שהיה יוצא בשלום מן הקדש”. מדוע?
התשובה היא: המשנה מתייחסת למימד הזמן – מתי היה עושה את היום טוב, ואילו הרמב”ם מתייחס באופן כללי – על מה היה עושה את היום טוב, שיצא בשלום מקודש הקודשים.
הרבי מביא את החיד”א בהלכות ברכת הגומל, שמביא את שאלת אחיו ר’ יצחק – האם הכהן הגדול היה מביא קרבן תודה ומברך ‘הגומל’ כשהיה יוצא בשלום מן הקודש?
מספר החיד”א, שר’ יצחק לא מצא מקור לזה ועל כן שאל שאלת חלום ומן השמיים ענו לו שהכהן לא היה מביא קרבן תודה ולא אומר ברכת הגומל, משום שהמקום אליו נכנס אינו מקום סכנה. אם חלילה הכהן לא היה יוצא – זה רק משום שהוא לא היה ראוי מלכתחילה להיכנס לקדש הקדשים. כלומר: הסכנה היא מצידו ולא מצד המקום.
על פי זה מובן מדוע המשנה כותבת “בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקודש”. אך לעומת זאת, לשון הרמב”ם אינה מובנת: מדוע שהכהן הגדול יעשה יום טוב על שיצא ממקום כה קדוש, המקום הכי בטוח בעולם!?
דברי הרמב”ם יובנו בהקדים שאלה נוספת: המשנה אומרת שבשבעת הימים לפני יום הכיפורים היו מפרישין את הכהן הגדול מאשתו ומכינים עבורו אישה אחרת, במקרה וחלילה אשתו תיפטר – יוכל מיד להתחתן ולקיים את הכתוב “וכיפר בעדו ובעד ביתו” – בֵּיתו זו אשתו.
נשאלת השאלה: אם אשה זה דבר כה חשוב ונחוץ לכהן – מדוע מפרישין אותו ממנה? ואם זה לא טוב – מדוע התורה דורשת זאת כחלק בלתי נפרד מהעבודה?
עונה על כך הרבי: כל יהודי – גם הכהן הגדול – צריך שתהיה לו אישה, בית וילדים, עבודה לפרנסתו, טרדות העולם, כדי לפעול בהם ועל ידם “עבודת הבירורים”.
פעם אחת בשנה, נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, לא כדי להישאר שם – אלא כדי לקחת את הקדושה ולהביא אותה איתו לעולם, לתוך ביתו, וזה בעצם המדד האם הוא עובד את עבודתו ומיישם את שליחותו האלוקית כדבעי.
לכן, נוקט הרמב”ם בלשון “על שייצא בשלום מן הקדש”, על דרך סיפור הגמרא שרבי עקיבא ‘נכנס בשלום ויצא בשלום’ מתוך הארבעה ש’נכנסו לפרדס’ – רבי עקיבא ידע לעשות שלום, לחבר בין העולמות העליונים לעולם הזה. זו היתה עיקר עבודתו של הכהן הגדול – לצאת מהקודש עם המדרגה הגבוהה ביותר ולהביא אותה לביתו.
בחורים, ‘תמימים’ יקרים! אתם יושבים כאן בישיבה הקדושה של הרבי, “תומכי תמימים” – בקודש הקדשים. חזרתם מ’בין הזמנים’ של חודש ניסן, ובעוד כשלושה חודשים תצאו שוב ל’בין הזמנים’ של חודש מנחם אב. הרבי פעם קבל על כך, שהוא רואה שינוי על הפנים של הבחורים שחזרו מבין הזמנים. כלומר, ש’תומכי תמימים’ לא חדרה בו עדיין בפנימיות.
תמים צריך לדעת שכל מה שהוא מקבל וסופג בישיבה – זו הכנה לעתיד. איך הוא יוצא מכאן. מה הוא ‘לוקח הביתה’. תמים שיושב ולומד בישיבה, מתפלל כדבעי, צריך לעשות זאת באופן שהוא יקח איתו את הדברים לָעולם וּלְעולם – להיות ‘תמים’ בכל מקום שבו הוא הולך ובכל זמן.
לחיים תמימים! לחיים!
