רבותינו נשיאינו חילקו את סדר היום בישיבה לסדרים נפרדים ללימודי הנגלה והחסידות. מובן שהתמימים, האמונים עלי קבלת עול, מקפידים לשמור את הזמנים במלואם – כולל גם לימוד כל מקצוע בתורה בזמן המיועד לו, ו"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה". יחד עם זאת, מובן שכשאדם עוסק בלימוד החסידות – מוחו וליבו נעשים זכים ועדינים יותר, מה שמשפיע על משך היום כולו, גם כאשר הוא עוסק בדברים אחרים ובלימוד חלקים אחרים בתורה.
במאמר הזה נראה דוגמה מאלפת לסיפור מהגמרא, כפי שהוא מובן בעיניים פשוטות – וכפי הביאור שמביא הרבי שליט"א מלך המשיח. דוגמה חיה להבטה חסידית על כל נושא בחיים.
הגמרא במסכת מועד-קטן (דף ט) מספרת שרבי שמעון בר יוחאי שלח את בנו – רבי אלעזר – לבקש ברכה משני תלמידי חכמים ששהו בעירם, רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים.
הלך אליהם רבי אלעזר וביקש את ברכתם. אמרו לו החכמים בזה הלשון (בתרגום מארמית):
"יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, ייחרב ביתך ויתיישב המקום בו תתארח, יתבלבל שולחנך ולא תראה בשנה החדשה".
חזר רבי אלעזר אל אביו, ואמר לו "לא מיבעיא דברוכי לא בירכן אבל צעורי צערן" – לא די בזה שלא בירכו אותו, אלא עוד ציערו אותי בקללות!
הסביר לו רבי שמעון, שכל המילים הקשות שהוא שמע מהחכמים אינן אלא רמזים לברכות נפלאות:
תזרע ולא תקצור – תוליד בנים ולא ימותו.
תכניס ולא תוציא – תכניס כלות לביתך ולא ייצאו ממנו (שלא ימותו הבנים).
תוציא ולא תכניס – תשיא את בנותיך והן לא יחזרו לביתך.
ייחרב ביתך – הקבר נקרא בפסוק בית ("קרבם בתימו לעולם"), והוא ייחרב ולא יהיה בו שימוש.
יתיישב מקום האירוח – תחיה זמן רב בעולם הזה, שבו אנו רק אורחים.
לא תראה שנה חדשה – לא תמות אשתך ולא תישא אישה אחרת ותחגוג עימה "שנה ראשונה".
מתשובתו של רשב"י אנו מבינים שבאמת החכמים לא קיללו את רבי אלעזר, אך עדיין לא מובן – מדוע הם עשו זאת באופן כזה? למה הם גרמו לו להצטער ולחשוב שקיבל הפך הברכה? הרבי מלך המשיח מביא את ביאורו של המהרש"א, שמפרש שגם רבי אלעזר הבין מיד שאין בכוונתם לקלל אותו חס-ושלום.
הוא הבין היטב שאלו רמזים לברכות, אלא שהוא לא הצליח לפענח את הרמזים על אף שהתאמץ להבינם, ולכן נזקק לעזרתו של אביו שיבאר לו את הברכות הרמוזות בדברים.
אך עדיין קצת לא מובן הלשון שאמר רבי אלעזר לאביו "צעורי צערן" – החכמים ציערו אותי, שהרי אף שהתאמץ והתייגע ולא הבין את כוונתם, מהו הצער הגדול בדבר? מבאר הרבי שליט"א מלך המשיח ביאור נפלא (ש"פ ראה ה'תשנ"א): הלשון "צעורי צערן" בארמית – תרגומה המדוייק הוא "ציערו אותנו", בלשון רבים.
רבי אלעזר מתכוון לומר (גם) שדברי החכמים ציערו אותנו – את היהודים שלומדים את הסוגיא הזו במשך כל השנים! אנחנו לא רגילים לכיוון החשיבה של רבי אלעזר, ואנו עלולים לחשוב שאכן הוא קיבל קללות. רק אחרי שלמדנו את ביאורו של רשב"י אנו מבינים את הברכות הרמוזות בדברים – ומפסיקים להצטער.
רבי אלעזר עצמו לא 'נלחץ' כל כך, גם אם לא הבין בדיוק – הוא היה בטוח שקיבל ברכות. אבל הוא חשב עלינו, ודאג שאביו יסביר הכל כדי שאנחנו לא נצטער.
ובלשונו של הרבי שם: "כיון שגם צער של יהודי לזמן קצר בלבד נוגע עד למחשבה הקדומה דא"ק!"
