בכמה סוגיות אנו מוצאים שאמורא קורא לתלמידו בכינוי “שיננא” – שנון. המשמעות היא שהתלמיד של החכם משנן התורה בפיו וחוקק התורה בליבו ובמוחו – “כל היום היא שיחתי”. לעומק הדברים – עם הרב מנחם ישראלי, ר”מ בישיבה.
הקו הדק בין אהבה ויראה
שואלת הגמרא (ברכות ס): למה כתוב “אשרי אדם מפחד תמיד” (משלי כח יד)? האם פחד לא מעיד על חוסר ביטחון? וכן כתוב “פחדו חטאים בציון” (ישעיהו לג יד): אדם הפוחד מעיד על עצמו, לכאורה, שהוא לא עומד בדרך הנכונה. מסיקה הגמרא: בפסוק “אשרי אדם פוחד תמיד” מדובר על מצב אחר: מי שמפחד לשכוח דברי תורה. מרוב אהבתו לדברי ה’ הוא לא רוצה לשכוח אפילו חלקיק מהנלמד.
בתניא (סוף פרק י”ט) מבואר שבתוך אהבת ה’ הטבעית ישנה גם יראת ה’ – שמרוב אהבת ה’ הוא מפחד לחטוא ולפגום בקשר שלו עם הבורא. וכמו כן – באהבת התורה. אך איך אפשר לזכור את התורה שלומדים ולא לשכוח?
תלמודו בידו
את אחת העצות לכך, מביא השל”ה: המילה “כתב” הינה ראשי תיבות של הפסוק: “כי תשמרם בבטנך” (משלי כב יח). על ידי הכתיבה זוכרים את החומר הנלמד.
בדומה לכך מצאנו בגמרא אותה לומדים בשנה זו בישיבתינו, כבכלל ישיבות תומכי תמימים ברחבי העולם (פסחים נ.): “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”. המרש”א (בבא בתרא י:) מבאר: “תלמודו בידו” משמעותו שהתלמיד רושם מה שלומד.
ואכן, כל מי שעוסק בהוראה יודע, שחשוב לחקוק את מה שלומדים בכל החושים של האדם – בדיבור, בשמיעה, במישוש (כתיבה) ועוד.
אדמו”ר הזקן (בתניא ובלקו”ת בכ”מ) מבאר ש”תלמודו בידו” היינו שהתורה עולה עמו לשמים. הפשט ש”התורה עולה עמו” – שזוכר מה שלמד בעלמא דין, אך בעומק יותר, יש תורה שנשארת בעולם הזה כי היא לא נלמדת מתוך אהבה ויראה. כאשר לומדים באהבה וביראה – התורה עולה למעלה.
כאשר אנו ניגשים ללמוד, שומה עלינו להרגיש אהבה בפתיחת הגמרא. כאשר אנו לומדים סוגיא טובה, שומה עלינו לחשוש ולירא שלא נשכח את הסוגיא…
העולם ההפוך ועולם האמת
ישנו מאמר של אדמו”ר הריי”צ (שנדפס לראשונה בגיליון בית משיח לפני כחמש-עשרה שנה), אודות סיפור הגמרא (פסחים נ.) על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה “חלש ואיתנגיד” פרחה רוחו.
כששבה רוחו אליו שאלו אביו, רבי יהושע בן לוי: מה ראית למעלה?
ענה רב יוסף: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.
אמר לו אביו: עולם ברור ראית. והוסיף ושאל האבא: ואותנו התלמידי חכמים כיצד ראית?
ענה הבן: כמו כאן כך אנחנו שם.
שואל אדמו”ר הריי”צ: מה הענין בזה? למה הכל הפוך חוץ מתלמידי חכמים? ומבאר: העולם שלנו הוא עולם השקר, ויש את עולם האמת. מי שכאן הוא למעלה – זה שקר, ושם, בעולם האמת, הוא יהיה במקום האמיתי שלו. אבל התלמיד חכם לומד תורה, והתורה היא תורת אמת, וכאשר הוא מתאחד עם התורה – הוא עצמו נהיה ‘חתיכת אמת’. ולכן כמו שהוא כאן, כך הוא שם – הוא עובר מעולם האמת לעולם האמת…
כדי להשיג את המצב הזה, צריך לחקוק את התורת אמת בתוך ליבנו, בבחינת “ותורתך בתוך מעי”… או אז, נהיה “אנשי (תורת) אמת”…
לכן אחד מהעניינים שמבטאים ‘חסיד’ הוא – לחקוק את התורה במוח הזיכרון, כמבואר בלקו”ת ס”פ קדושים, וכתוצאה מכך היהודי והתורה נהיים מציאות אחת.
האם פעם חלמת חידושי תורה?
הגמרא (נדרים לב.) מביאה מחלוקת על פירוש הפסוק “אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי” (ירמיהו לג כה)? רבי אומר: “בריתי” זו מצוות מילה – שבזכות המילה יש קיום לעולם. ופליגא דרבי אלעזר שאמר: “בריתי” זו תורה – שבזכותה יש קיום לעולם.
במה נחלקו? יש על זה ביאור מפורסם מהר”י ענגיל, ואכמ”ל, אך אולי נאמר בדרך אפשר כך:
הברית מילה חקוקה בגוף האדם תמיד (24/7), כלשון הפסוק “יומם ולילה”. לכן “בריתי – זו מילה – יומם ולילה”.
מגיע התנא השני ומלמד, שגם התורה חקוקה באדם יומם ולילה, ולכן בריתי זו תורה.
על פי זה, ניתן להבין טוב יותר בדרך אפשר, את דברי הרבי ב’יחידות’ לתמימים (חשון תשנ”ב) ש’תמים’ צריך ללמוד תורה בהתאחדות כה גדולה, עד כדי כך שהוא חולם (“נחלם לו”) חידושי תורה בלילה. זהו “בריתי – זו תורה – יומם ולילה”.
